היא התקשרה אלי להתייעץ על נושא אחר.
אבל בדרך השיחה איכשהו עברה לשיתוף על גירושין. היא שיתפה אותי שגם היא התגרשה וסיפרה על החוויה של הגישור שהיא עברה. היא סיפרה על זה שהיו במקום נמוך כלכלית אז החליטה לנסות ולחסוך- ללכת לגישור ציבורי.
איך היא אמרה: "עברו כבר שנתיים מאז הפרידה ואנחנו עדיין לא חתמנו על ההסכם".
שמעתי ממנה על סחבת בתהליך שלהם, על זה שעבר חודש מפגישה לפגישה, לא היתה הבנה והכרה בתהליך הרגשי שזוג עובר במהלך הפרדת החיים המשותפים שלהם, ובעיקר שמעתי ממנה אכזבה גדולה.
אני לא אומרת שתהליכים ביחידות הסיוע אינם טובים. אני בטוחה שיש אנשים שזה הצליח להם.
אבל אני בטוחה שיש המון שמרגישים שהיה פספוס.
שהעו"סית לא הבינה שלאבא יש לו מקום חשוב בחיים של הילדים וחשוב להנכיח אותו בחיים שלהם. ש"מזונות ומדור" אינם סכומים קבועים וברורים ושיש לחשב אותם במסגרת מציאת ושכלול נתונים רלוונטים לכל משפחה בנפרד. ששינוי מקום מגורים לא נקבע בק"מ אלא בזמן נסיעה ממסגרות וכמה חשוב שההורים ילמדו איך לתקשר ביניהם איך לגדל את הילדים שלהם בשני בתים נפרדים.
איך אומרים אצלנו
הזול הוא היקר.
אל תחסכו בבחירה הזאת שתשפיע על שארית חייכם.
בתאל בר גיורא גישור גירושים